פורסם בגלריה ספרות של הארץ, 13.4.2015
מכתבים אבודים חושפים את צלה של הנפש הציונית
אריך נוימן הכיר את מורו, הפסיכואנליטיקאי קרל יונג בציריך, בדרכו לארץ ישראל. חליפת המכתבים ביניהם מתפרסמת עתה לראשונה בספר. במהלכה, כתב נוימן על חששותיו מפאשיזם שעשוי לצמוח בפלסטינה עם שחרור היהודים מלחץ עמי הגולה
כתבה של עופר אדרת
ב–2006 נמכרה לקונה אלמוני במכירה פומבית בלונדון התכתבות שכללה עשרות מכתבים, פרי עטם של אבי הפסיכולוגיה האנליטת קרל גוסטב יונג (1961-1875) ותלמידו ויורשו אריך נוימן (1960-1905) שנשלחו בין ציריך לתל אביב בין השנים 1934 ל–1960. העסקה, שבוצעה בבית המכירות סותבי'ס, נסגרה במחיר של 108 אלף פאונד (כ–631 אלף שקלים).
כמעט עשור חלף מאז. משכנם הנוכחי של המסמכים המקוריים לא ידוע, אך בעזרת עותקים שנותרו מהם מתפרסם כעת הספר ״פסיכולוגיה אנליטית בגלות — ההתכתבות בין יונג ונוימן״, שיצא לאור באנגלית בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. הוא כולל 39 מכתבים ששלח יונג לנוימן ו–58 מכתבים מנוימן ליונג. שניים מהם קטועים בחלקם, בשל העובדה שההעתק של המכתבים המקוריים היה פגום.
ד"ר אראל שליט, פסיכולוג קליני בכיר ולשעבר יו"ר החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, אומר כי זו "ההתכתבות החשובה ביותר בעולם הפסיכולוגיה מלבד זו של יונג ופרויד, שאף הם היו מורה ותלמיד".
ב–1933, כשנפגשו לראשונה, נוימן היה בן 28 ויונג — בן 58. נוימן היה צעיר, יהודי־ציוני, שסיים את לימודי הרפואה בברלין, אך לא קיבל את התואר בשל חוקי הגזע הנאציים.
יונג, שוויצרי פרוטסטנטי ובנו של כומר, היה פסיכיאטר, פסיכולוג והוגה דעות בעל שם בינלאומי, שהיה אמור לרשת את כסאו של אבי הפסיכואנליזה פרויד, אך פנה לדרך אחרת, והיה לחלוץ המייסד של הפסיכולוגיה האנליטית.
הם נפגשו בציריך, שהיתה תחנת מעבר לנוימן בדרך אל ארץ ישראל. הקשר, שהתחיל כקשר מורה־תלמיד, הפך עם השנים לקשר חברי של ממש. נוימן למד אצל יונג במשך כמה חודשים ואחר כך עלה לארץ ישראל, שם כבר חיכו לו אשתו יוליה ובנו מיכה. תחילה גרו ברחוב סירקין בתל אביב. כעבור שנתיים עברו לרחוב גורדון, שם קיבלו גם מטופלים.
בקיץ 1934 כתב נוימן ליונג את המכתב הראשון, בו תיאר את קשיי ההתאקלמות של היהודי היקה במזרח התיכון. ״לא היו לי כל אשליות כשבאתי לפלסטינה, אך מה שהרשים אותי מאוד בבואי, היה שלא מצאתי כאן 'עם', שיכולתי להרגיש השתייכות בסיסית אליו… עובדה זו, שהרשימה אותי כל כך, שהיהודים כאן 'עוד לא עם', גרמה תחילה להלם", כתב.
"המצב כאן רציני מאוד. הכוחות המקוריים הרוחניים האידיאליסטיים, שבנו את הארץ, גרעין תנועת העבודה והיישובים החקלאיים, נדחפים אחורה על ידי גל של יהודים עסקנים חסרי דיפרנציאציה, אגואיסטים וקצרי ראות, שהאפשרויות הכלכליות כאן הביאו אותם לארץ", הוסיף.
"היהודים כאן באים למצב שעדיין חסר ציביליזציה... אנו היהודים הננו עם בעל ניגודים ללא גבול. מי שחי כאן באורתודוכסיה הוא כל כך רחוק ממני, שאני מזועזע מהמרחק. ליד נמצאים ספקולנטים חסרי כל ערכים ומצד אחר — קבוצות של חלוצים, שבמאמץ קיומי יצרו מביצות ומדבר כפרים ונופים יפים יותר", הוסיף.
"אל תבין אותי לא נכון. אני לא בא בטענות ליהודים. איך יכול היה להיות אחרת? באנו מכל מיני מקומות כפרטים ואנחנו צריכים להיות לעם. זה לוקח זמן... אני יכול לתאר לעצמי שהמצב בארץ יכול להיות מסוכן ולהגיע לסף התהום", המשיך.
בסוף המכתב כתב: "זו הרגשה משונה לדעת, שהדור שלי יהיה כאן תמיד דור ביניים. רק הילדים שלנו יהיו בסיס לעם. אנו כעולים הננו עדיין גרמנים, רוסים, פולנים, אמריקאים ותימנים... איזו הזדמנות תהיה, כשכל העושר התרבותי שאנו מביאים עמנו יתמזג לתוך היהדות".
חלקים ממכתבו, שפורסם לראשונה ב–1988 בכתב העת "שיחות" בידי בנו, פרופ' מיכה נוימן, היו פסימיים ורוויי חשש, פרי הניתוח הפסיכולוגי שלו את המצב אליו נקלעו היהודים החדשים בארץ ישראל. "בגלל חוסר שלטון וכוח מדינה, ניתן כוח לפרטים שליליים, יותר מבכל מקום אחר. הכל מוביל לפאשיזם", כתב. "...אני פוחד שכל היצרים המודחקים שלנו, כל שאיפות השלטון והנקמה שלנו, כל הברוטליות החבויה בנו, יגיעו כאן לידי מימוש", הוסיף.
הוא הסביר, כי היהודים בארץ ישראל משוחררים מלחצם של עמים אחרים, ממנו סבלו בגולה. "זה יכול לגרום לכך, שסוף סוף 'הצל' משתחרר וכאן בפלסטינה הוא יכול לראשונה להיראות ולהתפרץ, כי לא קיים כאן הלחץ החיצוני. זה בהחלט לא יהיה נעים", כתב.
מדבר אינטלקטואלי בתל אביב
ההתכתבות של נוימן עם יונג עסקה בנפש האדם, ביהדות, בציונות, באנטישמיות ובעבודתם של השניים. היא מגלה גם את המתיחות בין השניים על רקע גילויים של אנטישמיות וחוסר רגישות לרדיפת היהודים שהפגין יונג בשנים הראשונות לעליית הנאצים לשלטון. ב–1933 הסכים יונג לקבל מינוי לנשיאות החברה הגרמנית לפסיכותרפיה, שאחד מבעלי התפקידים בה היה קרוב משפחתו של הרמן גרינג. בכתב העת של החברה הזו התפרסם שנה אחר כך מאמר שהילל את האידאולוגיה הנאצית, והשתמש בכתבי יונג על מנת להצדיק את עליונות הגזע הארי.
"יונג לא יצא כנגד מאמר זה — והשאלה האם מתוך נאיביות או מתוך רצונו להמשיך להגן על עמיתיו היהודיים, או שמא מתוך אנטישמיות כפשוטה, עדיין בעינה", כתבה פרופ' תמר קרון במאמר שפורסם באתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית. בהמשך גם יונג פירסם מאמר בעל נימה אנטישמית — בו עסק בהבדל בין הלא מודע הארי לזה היהודי.
נוימן מחה בפניו, וביקש שיפרסם מאמרים נגד הנאציזם ושיסתייג מהנאצים — אך יונג לא עשה זאת. ב–1938, אחרי ליל הבדולח, נוימן הלין על כך שיונג אינו נוקט עמדה נחרצת נגד המשטר הנאצי. במכתב מתל אביב, כתב: "אינני יודע אם אתה יכול לתאר לעצמך כמה קשה כיום לקיים את הקשר הפנימי לאדם (יונג), שבדרך הטבע חש לכל היותר מגע שטחי לאירועים הפוגעים עכשיו בנו — היהודים... אני משוכנע עמוקות, שאיני צריך לגעור בך יותר מדי על היותך צופה מהצד ומבחוץ. אתה מוכנס בוודאי לאירועים דרך הפרקטיקה שלך עם פציינטים".
יונג השיב לו ב–10 בדצמבר, אך התייחס תחילה למאורעות 1939-1936 בארץ ישראל, ולא לליל הבדולח. "אל תחשוב, שנסוגתי אל פסגות הרים מושלגים ומשקיף אני מהמרומים על האירועים בעולם. אני קורא עיתונים ומתעניין מאוד במאורעות בפלסטינה וחושב על מכרי שחיים בכאוס הזה", כתב. "חזיתי גם חזות קשה לגרמניה, אפילו דברים קשים מאוד, אבל כאשר זה ממש קורה, קשה בכל זאת להאמין. כל אחד כאן מזועזע ממה שקורה בגרמניה", כתב, ותו לא.
ב–15 בנובמבר 1939, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב נוימן ליונג: "שני דברים מצטלבים בתוכי וקשה מאוד לאחד אותם. האחד זוהי המודעות שאני שייך לעם, שנמצא בתהליך של מיתה. והאחר, שכאן בפלסטינה נוצר משהו חדש ואני גם כן אחראי לחדש הזה".
הקשר ביניהם נותק בימי המלחמה. בספרו, "פסיכולוגיית המעמקים והמוסר החדש", שיצא לאור בגרמנית ב–1949 ותורגם לעברית ב–1963 (הוצאת שוקן), הציג נוימן תגובה לשואה, כשטען שהמוסר הנוצרי והיהודי מדחיק את הרוע וגורם לתופעות לוואי כמו הנאציזם. בספר הוא קרא לכל אדם לקבל את הרוע שבו, לחיות איתו, לקיים אותו לפעמים, ולשלם את המחיר של צער ורגשי אשם.
אחרי השואה חודש הקשר בין השניים. נוימן נאחז ביונג כבדמות אב במדבר האינטלקטואלי בו היה מצוי בתל אביב. "אין לי כאן איש שאני יכול לדבר איתו או ללמוד ממנו. אתה בשבילי הקשר לאירופה שאני כה מאוכזב ממנה", כתב לו.
ביולי 1950 סיכם נוימן את הקשר עד כה: "לראשונה באתי אליך ב–1933, אחר כך ב–1936 (מפלסטינה) ולבסוף אחרי 11 שנה שבהן התחוללה המלחמה ואירועים רבים אחרים, המפגש המחודש ב–1947. זוהי פרשת חיים ארוכה... בארץ הקטנה הזאת (ישראל) הנידחת במובנים רבים, ובמובנים רבים אחרים פרודוקטיבית ובעלת סיכויים לעתיד, אני עומד מבחינה פנימית בבדידות, עם אירופה מתפוררת בגבי ואסיה מסוכנת בהתעוררותה לפני. דווקא במצב זה היה לי החיבור מחדש איתך, סיוע חיוני ובעל חשיבות מכרעת. היית לי מורה דרך פנימי וזה ניחם אותי, במיוחד כי אני כאדם וכיהודי חי, כפי שאתה יודע, את הדברים במובנים רבים בצורה שונה ממך ואפילו בצורה מנוגדת".
נוימן מת בנובמבר 1960. שבעה חודשים אחר כך מת גם יונג. השנה יראו אור עוד שני ספרים הקשורים לנוימן, בהוצאת Chiron האמריקאית: ספר של בנו, פרופ' מיכה נוימן, "הקשר בין יונג ונוימן בהתבסס על ההתכתבות שלהם" וכן ספרו של נוימן, "יעקב ועשו: הסימבוליזם הקולקטיבי של מוטיב האח", בעריכת ד"ר אראל שליט.
No comments:
Post a Comment