Wednesday, October 8, 2014

Kafka’s (Never Sent) Letter to Father


Kafka’s (Never Sent) Letter to Father

A more vivid description of a negative father-complex than Kafka’s (Never sent) Letter to Father can hardly be conceived of. Mairowitz refers to it as an “uncanny level of self-revelation.” Kafka had intended to actually hand over the letter to father by means of his mother, hoping to clear up their relationship. Max Brod, however, makes it unmistakably clear that
in reality the opposite would probably have happened. The explanation of himself to his father that the letter aimed at would never have been achieved. And Franz’s mother did not pass on the letter but gave it back to him, probably with a few comforting words.
Kafka primarily identified with his maternal ancestors, the Löwys, whom he saw as representing sensitivity and intelligence. However, he also found in himself
a certain Kafka foundation [shrewd and aggressive in business] that, however, just isn’t set in motion by the Kafka will to life, business and conquest, but by a Löwy spur that operates more secretively, more timidly, and in a different direction, and which often fails to work at all. (Italics mine)
That is, his father identification was not activated, due to his lack of extraverted (business) and aggressive (conquest) energy (will to life). While Franz Kafka was extremely sensitive and introverted, his father, on the other hand, was extraverted, depicted by Franz as
a true Kafka in strength, health, appetite, loudness of voice, eloquence, self-satisfaction, worldly superiority, stamina, presence of mind, knowledge of human nature, a certain generosity. 
Lest we be tempted to believe Franz idealized his father, he quickly corrects this erroneous impression, adding that father also possesses “all the failings and weaknesses that go with these advantages, into which your temperament and sometimes your violent temper drive you.”

Max Brod and others have pointed out and criticized Kafka’s description of his father for being exaggerated. He says,
Here and there I feel the perspective is distorted, unsupported assumptions are occasionally dragged in and made to fit the facts; on what appear to be negligible, immediate reactions, a whole edifice is built up, the ramifications of which it is impossible to grasp as a whole, which in fact in the end definitely turns on its own axis and contradicts itself, and yet manages to stand erect on its own foundation. 
Of course Kafka’s description is exaggerated, self-contradictory and yet “stands erect on its own foundation!” This merely reflects that we are dealing not with a scientific description of the object, as if there were such a thing, but with Kafka’s imago of his father, and seemingly unbeknownst to himself Brod here draws the very contours of an autonomous complex.

Kafka’s father is perceived through the tinted lens of his complex, and as complex and object interact in the psyche, perceptions will be drawn into the complex and cluster around its core. This does not necessarily mean that Kafka’s view of his father is entirely wrong or distorted. Portraying his father, Kafka himself says, “I am speaking only of the image through which you influenced the child.”




This is an excerpt from the chapter 'Kafka's (Never Sent) Letter to Father', in The Complex: Path of Transformation from Archetype to Ego, available at Amazon, now at a 20% discount.

Tuesday, October 7, 2014

בעיקבות המילקי - חזרה: סיפור של גלות ושיבה

 
 
שמואל הירשנברג - גלות

 אילו מישהו היה נוכח בחדר הקטן והנקי שבאכסניה הפשוטה בלב העיר ניו-יורק באותו יום, היום בו פרופסור שמעוני הגיע, היה רואה אותו יושב כמעט קטטוני, משותק על מיטתו הפשוטה, רגליו בקושי נוגעות ברצפה, כובע מצחייה קצת מצחיקה על ראשו כאילו הניחה אותו שם אחות בית ספר על תלמיד כיתה א', כאילו לא מדובר באדם מבוגר, באמצע שנות החמישים לחייו. המזוודה הנעולה קרוב קרוב אליו, כאילו היה צריך לשמור עליה בכוחות שכבר אין לו, או שהיא צמודה אליו כדי שהיא זו, דווקא, שתשמור עליו.

          אם מישהו היה נוכח, היה רואה תמונת אדם מבואס. אבל לא היו עדים. איש לא ראה החיוך המר שהסתיר את רגשותיו כאשר חשב, "כמה מוזר, איזה אירוניה, מיטה זו לא ממש שונה ממיטות סוכנות שפעם היו בכל מרכזי הקליטה הפזורים ברחבי הארץ".

"פעם היו היה, היו היה", חזר שוב ושוב על מילותיו בחזרתיות של מכונה, לא בטוח אם היה זה חלום או סיוט, דמיונו או התקף חרדה.

          לא, לא היו עדים. לכן תבוסתו נשארה כישלונו הפרטי של אלי שמעוני.

          אגב, אלי היה קיצור של אליעזר, אך מאחר ולא הצליח לפענח את החידה אם אלוהים אמור לעזור לו, או אם עליו לעזור בתוכנית הגדולה, מלאת הסתירות והבלתי מובנות של אלוהים, הוא קיצר את שמו לאלי.

          פרופסור שמעוני הרגיש בודד וננטש, פליט מיותם ומיותר. בן חמישים ושש היה, אך נראה כבר זקן. אומנם גם כילד אמרו עליו שהוא זקן, אך עכשיו לו נותר ספק.

          הרגיש כאילו הוא הניצול האחרון, שכולם כבר עזבו לפניו. נזכר בעיירה הנטושה שפעם ביקר בה. מתוך דחף בלתי נשלט לראות איך נראים במציאות רגשות הנטישה והעזובה שנפשו הכירה כה טוב, נסעה יום אחד לעיירה בדרום, אי שם במדבר. תמיד האמין שארץ הנגב העקרה הזאת מתאימה יותר לגירוש השעיר לעזאזל ועזובת חסרי המזל ומעוררי החמלה מאשר לחולמי החלומות וחוזי הגדולות. פטה מורגנה, משמעו חזיון שוא, ותו לא, אשליה קסומה, אך מנותקת ממציאות המדבר.

          הצעירים עזבו זה מכבר, עזבו כשרק יכלו, השאירו את הוריהם המובטלים והגמורים. פעם עמד שם קיוסק בכיכר הקטנה במרכז העיירה, עם קפה, כסאות ומכונת המזל. פעם היה זה ארמון פרסי מלא תקוה, kūšk אמיתי.

          אך נוצות התקוה כבר לא נראו חגות באוויר, כאילו מחכים לחסרי המנוחה ולבני המזל ובעלי האומץ כדי שייצאו להרפתקה. אותן נוצות התקוה שילוו את החולמים והמגשימים שיעזו לעזוב, לצאת משם לעתיד טוב יותר במקום אחר, איפה הן? הנוצות כולן, איפה הן? נפלו לקרקע, נפלו כולן. אפילו הנוצות איבדו את תקוותן. התקוה כבר לא היתה שייכת לעתיד לבוא, אלא לעבר – היתה לנו תקוה, לא כן, היכן התקוה שהיתה ואיננה?

          איש בעיירה כבר לא ידעה מהי תקוה. דמי האבטלה אזלו עם מי החלודה בברזים המטפטפים אל החול. במדרכה ליד הקיוסק, כסאות הפלסטיק שפעם היו לבנים והתאפרו מזמן, היו יתומים מאיש. העשב שביצבץ בין אבני המדרכה הסדוקות אמר במפורש, אין המקום כאן מיועד להליכה, כבר לא, לא הולכים כאן יותר. ימים של התנוונות כבר לא התחלפו בלילות של יאוש, כי אפילו במצב של יאוש יש קול שמנסה לצעוק, אף עם לשוא.

אפילו היאוש היה יתום, נבלע אל תוך תהומות האדישות.

          אצל המעטים שצלחה דרכם לעזוב, התהום הפעורה התמלאה ברגש אשם חסר מנוחה.

          כן, חשב, זה נורא עצוב, והרגיש הקלה גדולה כשעזב את המקום שכוח-האל וברח צפונה. אבל, הרהר, זו המגמה העולמית של ערי רפאים כשתושביהן עוזבות לערים הגדולות, ובכך השלים עם גורל לא שלו, והשאיר קצת מרשות הנטישה של נפשו במדבר.

          אבל עכשיו תחושתו של עזובה ונטישה היתה שונה. עכשיו הפכה מוחלטת, כמו המדבור שמזדחלת מהפריפריה ומכלה את עצם מרכז החיים וכבר הגיע לאנשים כמוהו, עמודי התווך של החברה, מלח הארץ – אלו שאינם חסינים בפני טרגדיות, אך כובשים את היצר ואת המדבר ולא נכנעים לטבע ואף לא לטבע האדם.

          נכון, לא כולם עזבו. היו אלה שנשארו – אלה שאין להם אמצעים, ואלה שלא ידעו לשאול, שרק תשובה ידעו. עבור אלי שמעוני נראה שחזרתם אל דרך האל איפשרה להם את החופש המדומה לא לשאול שאלות, רק לדעת תשובה. תשובה ידעו, ידעו, "במלחמת גוג ומגוג, התבוסה קודמת לניצחון נצח הנצחים על הרועה", ידעו לומר לו, חוזרים על התורה שבפיהם.

          האובססייה הקנאית לקברי קדושים תמיד ריתקה את שמעוני. איזה חוויה מרגשת! כל קברי הקדושים הצומחים, מפוזרים ומתרבים ברחבי הארץ! כבוד מיוחד היה לו, ובכנות, לקבר שמעון בר יוכאי במירון, אך באמת קינאה בהרפתקנים היוצאים לאוריה החיתי בעיראק, וממש התרגש מהאורגזמה של חסידי ברצלב במסעותם לרבי נחמן מאו-או-או-מןןןן!

          נכון, הוא בעצמו בא מרקע מסורתי קצת, ותהה לעיתים בצורך הקנאי בחזיונות האפוקליפסה ופיצול העולם בין טוב לרע ("הרי מפרי העץ הזה ממש לא היו אמורים לטעום"), הצורך לחיות בעולם טהור, כביכול, בו יש לרדוף ולהשמיד את התומאה של האחר, הרשע – האם הם לא מבינים שאם יצליחו במסע הצלב, יישארו הם עצמם ממולכדים בתפקידו של המן הרשע?

          יחד עם זאת, לא הסתדר עם האמונה הפוסט-מודרנית שהכל מתאפשר, בו הכל שווה, בעל אותו ערך, ואין דבר אמת, חוץ מהאמת המוחלטת שבאופן מוחלט אין אמת מעל שום אמת אחרת. למעשה, לא תעשה לך אמת מלבד האמת שאין סוף אמיתות.

          ראשו הסתחרר, כפי שתמיד קרה כשניסה להבין עניין שבוודאי היה מסובך יותר ממה שדמיין לעצמו.


 

תחילה עזבו ילדיו, ייצאו ללימודים בחו"ל. בהמשך, הבן קיבל משרה טובה בסתמוויל, והבת עבדה כעוזרת מחקר-שדה בתחום המגדר במכון הרבק. ובעקבותיהם נסעה אשתו, שהאשימה אותו בעקשנות אידיאליסטית שאין לה, וממש כבר אין לה מקום, או שהוא סתם טיפש.

          חברים ועמיתים רבים כבר נפרדו. תחילה חלקם באי-נחת, "ישתנה המצב, אני יחזור ראשון, האמין לי. אין כמו הארץ, ולא באמת ניתן להוציא את ישראל מנפש ישראלית כמוני". "אחזור, אחזור," לחש לעצמו מאחורי נחישת שפתיו בניסיון נואש לתקן את העברית הקלוקלת, "תכף תגיד גם מותק, נשמה שמוך".

          במרוצת הזמן הפרידות נהיו נחושות יותר. אנשי ההשכלה ויפי הנפש המאוכזבים אמרו בעוד לבם מדמם, "זו לא הארץ לה פיללנו", והנביאים אמרו בפשטות "איחרנו את הרכבת, הכל קורס, אין כאן עתיד".

          כמה מהם בחנו את המקורות ואחזו בהוכחות ההיסטוריה שלא תמיד האמינו בה, שמדינה יהודית לא תחזיק מעמד מאה שנה.

          אך בעיקר נדהם שהכל היה כל כך רגיל. שגרת היום-יום לא ממש השתנתה. שום דבר לא במיוחד מיוחד. כה דומה לתיאורו הפסטורלי של אלי ויזל, "עזבתי עיר מולדתי באביב 1944. יום יפה היה. בלבלובם, הרי הסביבה נראו גבוהים מרגיל. שכנינו יצאו לטייל בשרוולים קצרים. היו אלו שסובבו את ראשם, אחרים גיחכו".

Slender, Succinct, Superb! 
This slim but incisive novella is a philosophical but completely comprehensible take on contemporary Israel. From a "litany of lamentations" drawn from the current generation which appears to be the antithesis of their idealistic founding fathers, the thoughtful narrator Eli Shimeoni (about to give a lecture in New York) recounts his overriding despair - but eventually concludes with hope. Elegantly and thoughtfully mourning today's saga of Israeli disillusion without hope, bitter alienation, and collapse of Zionist ideals, Sheimeoni indicts the present movement out of the country for profit and the concomitant surrender of "soul." But relying on the consistency of past Jewish history and the "triumphalism of hope" the reader reluctantly puts the book down - and smiles!
Review by Edith Sobel
 
Requiem: A Tale of Exile and Return - download in Hebrew for $2.00
 
 



ניתן להוריד את הנובלה כאן בפחות מ-8 ש"ח
ניתן גם להזמין את חזרה: סיפור של גלות ושיבה
כמו גם ספרים אחרים פרי עטו של אראל שליט