בעיקבות המילקי - חזרה: סיפור של גלות ושיבה

 

 

שמואל הירשנברג - גלות

 אילו מישהו היה נוכח בחדר הקטן והנקי שבאכסניה הפשוטה בלב העיר ניו-יורק באותו יום, היום בו פרופסור שמעוני הגיע, היה רואה אותו יושב כמעט קטטוני, משותק על מיטתו הפשוטה, רגליו בקושי נוגעות ברצפה, כובע מצחייה קצת מצחיקה על ראשו כאילו הניחה אותו שם אחות בית ספר על תלמיד כיתה א', כאילו לא מדובר באדם מבוגר, באמצע שנות החמישים לחייו. המזוודה הנעולה קרוב קרוב אליו, כאילו היה צריך לשמור עליה בכוחות שכבר אין לו, או שהיא צמודה אליו כדי שהיא זו, דווקא, שתשמור עליו.

          אם מישהו היה נוכח, היה רואה תמונת אדם מבואס. אבל לא היו עדים. איש לא ראה החיוך המר שהסתיר את רגשותיו כאשר חשב, "כמה מוזר, איזה אירוניה, מיטה זו לא ממש שונה ממיטות סוכנות שפעם היו בכל מרכזי הקליטה הפזורים ברחבי הארץ".

"פעם היו היה, היו היה", חזר שוב ושוב על מילותיו בחזרתיות של מכונה, לא בטוח אם היה זה חלום או סיוט, דמיונו או התקף חרדה.

          לא, לא היו עדים. לכן תבוסתו נשארה כישלונו הפרטי של אלי שמעוני.

          אגב, אלי היה קיצור של אליעזר, אך מאחר ולא הצליח לפענח את החידה אם אלוהים אמור לעזור לו, או אם עליו לעזור בתוכנית הגדולה, מלאת הסתירות והבלתי מובנות של אלוהים, הוא קיצר את שמו לאלי.

          פרופסור שמעוני הרגיש בודד וננטש, פליט מיותם ומיותר. בן חמישים ושש היה, אך נראה כבר זקן. אומנם גם כילד אמרו עליו שהוא זקן, אך עכשיו לו נותר ספק.

          הרגיש כאילו הוא הניצול האחרון, שכולם כבר עזבו לפניו. נזכר בעיירה הנטושה שפעם ביקר בה. מתוך דחף בלתי נשלט לראות איך נראים במציאות רגשות הנטישה והעזובה שנפשו הכירה כה טוב, נסעה יום אחד לעיירה בדרום, אי שם במדבר. תמיד האמין שארץ הנגב העקרה הזאת מתאימה יותר לגירוש השעיר לעזאזל ועזובת חסרי המזל ומעוררי החמלה מאשר לחולמי החלומות וחוזי הגדולות. פטה מורגנה, משמעו חזיון שוא, ותו לא, אשליה קסומה, אך מנותקת ממציאות המדבר.

          הצעירים עזבו זה מכבר, עזבו כשרק יכלו, השאירו את הוריהם המובטלים והגמורים. פעם עמד שם קיוסק בכיכר הקטנה במרכז העיירה, עם קפה, כסאות ומכונת המזל. פעם היה זה ארמון פרסי מלא תקוה, kūšk אמיתי.

          אך נוצות התקוה כבר לא נראו חגות באוויר, כאילו מחכים לחסרי המנוחה ולבני המזל ובעלי האומץ כדי שייצאו להרפתקה. אותן נוצות התקוה שילוו את החולמים והמגשימים שיעזו לעזוב, לצאת משם לעתיד טוב יותר במקום אחר, איפה הן? הנוצות כולן, איפה הן? נפלו לקרקע, נפלו כולן. אפילו הנוצות איבדו את תקוותן. התקוה כבר לא היתה שייכת לעתיד לבוא, אלא לעבר – היתה לנו תקוה, לא כן, היכן התקוה שהיתה ואיננה?

          איש בעיירה כבר לא ידעה מהי תקוה. דמי האבטלה אזלו עם מי החלודה בברזים המטפטפים אל החול. במדרכה ליד הקיוסק, כסאות הפלסטיק שפעם היו לבנים והתאפרו מזמן, היו יתומים מאיש. העשב שביצבץ בין אבני המדרכה הסדוקות אמר במפורש, אין המקום כאן מיועד להליכה, כבר לא, לא הולכים כאן יותר. ימים של התנוונות כבר לא התחלפו בלילות של יאוש, כי אפילו במצב של יאוש יש קול שמנסה לצעוק, אף עם לשוא.

אפילו היאוש היה יתום, נבלע אל תוך תהומות האדישות.

          אצל המעטים שצלחה דרכם לעזוב, התהום הפעורה התמלאה ברגש אשם חסר מנוחה.

          כן, חשב, זה נורא עצוב, והרגיש הקלה גדולה כשעזב את המקום שכוח-האל וברח צפונה. אבל, הרהר, זו המגמה העולמית של ערי רפאים כשתושביהן עוזבות לערים הגדולות, ובכך השלים עם גורל לא שלו, והשאיר קצת מרשות הנטישה של נפשו במדבר.

          אבל עכשיו תחושתו של עזובה ונטישה היתה שונה. עכשיו הפכה מוחלטת, כמו המדבור שמזדחלת מהפריפריה ומכלה את עצם מרכז החיים וכבר הגיע לאנשים כמוהו, עמודי התווך של החברה, מלח הארץ – אלו שאינם חסינים בפני טרגדיות, אך כובשים את היצר ואת המדבר ולא נכנעים לטבע ואף לא לטבע האדם.

          נכון, לא כולם עזבו. היו אלה שנשארו – אלה שאין להם אמצעים, ואלה שלא ידעו לשאול, שרק תשובה ידעו. עבור אלי שמעוני נראה שחזרתם אל דרך האל איפשרה להם את החופש המדומה לא לשאול שאלות, רק לדעת תשובה. תשובה ידעו, ידעו, "במלחמת גוג ומגוג, התבוסה קודמת לניצחון נצח הנצחים על הרועה", ידעו לומר לו, חוזרים על התורה שבפיהם.

          האובססייה הקנאית לקברי קדושים תמיד ריתקה את שמעוני. איזה חוויה מרגשת! כל קברי הקדושים הצומחים, מפוזרים ומתרבים ברחבי הארץ! כבוד מיוחד היה לו, ובכנות, לקבר שמעון בר יוכאי במירון, אך באמת קינאה בהרפתקנים היוצאים לאוריה החיתי בעיראק, וממש התרגש מהאורגזמה של חסידי ברצלב במסעותם לרבי נחמן מאו-או-או-מןןןן!

          נכון, הוא בעצמו בא מרקע מסורתי קצת, ותהה לעיתים בצורך הקנאי בחזיונות האפוקליפסה ופיצול העולם בין טוב לרע ("הרי מפרי העץ הזה ממש לא היו אמורים לטעום"), הצורך לחיות בעולם טהור, כביכול, בו יש לרדוף ולהשמיד את התומאה של האחר, הרשע – האם הם לא מבינים שאם יצליחו במסע הצלב, יישארו הם עצמם ממולכדים בתפקידו של המן הרשע?

          יחד עם זאת, לא הסתדר עם האמונה הפוסט-מודרנית שהכל מתאפשר, בו הכל שווה, בעל אותו ערך, ואין דבר אמת, חוץ מהאמת המוחלטת שבאופן מוחלט אין אמת מעל שום אמת אחרת. למעשה, לא תעשה לך אמת מלבד האמת שאין סוף אמיתות.

          ראשו הסתחרר, כפי שתמיד קרה כשניסה להבין עניין שבוודאי היה מסובך יותר ממה שדמיין לעצמו.

 

תחילה עזבו ילדיו, ייצאו ללימודים בחו"ל. בהמשך, הבן קיבל משרה טובה בסתמוויל, והבת עבדה כעוזרת מחקר-שדה בתחום המגדר במכון הרבק. ובעקבותיהם נסעה אשתו, שהאשימה אותו בעקשנות אידיאליסטית שאין לה, וממש כבר אין לה מקום, או שהוא סתם טיפש.

          חברים ועמיתים רבים כבר נפרדו. תחילה חלקם באי-נחת, "ישתנה המצב, אני יחזור ראשון, האמין לי. אין כמו הארץ, ולא באמת ניתן להוציא את ישראל מנפש ישראלית כמוני". "אחזור, אחזור," לחש לעצמו מאחורי נחישת שפתיו בניסיון נואש לתקן את העברית הקלוקלת, "תכף תגיד גם מותק, נשמה שמוך".

          במרוצת הזמן הפרידות נהיו נחושות יותר. אנשי ההשכלה ויפי הנפש המאוכזבים אמרו בעוד לבם מדמם, "זו לא הארץ לה פיללנו", והנביאים אמרו בפשטות "איחרנו את הרכבת, הכל קורס, אין כאן עתיד".

          כמה מהם בחנו את המקורות ואחזו בהוכחות ההיסטוריה שלא תמיד האמינו בה, שמדינה יהודית לא תחזיק מעמד מאה שנה.

          אך בעיקר נדהם שהכל היה כל כך רגיל. שגרת היום-יום לא ממש השתנתה. שום דבר לא במיוחד מיוחד. כה דומה לתיאורו הפסטורלי של אלי ויזל, "עזבתי עיר מולדתי באביב 1944. יום יפה היה. בלבלובם, הרי הסביבה נראו גבוהים מרגיל. שכנינו יצאו לטייל בשרוולים קצרים. היו אלו שסובבו את ראשם, אחרים גיחכו".

Slender, Succinct, Superb! 

This slim but incisive novella is a philosophical but completely comprehensible take on contemporary Israel. From a "litany of lamentations" drawn from the current generation which appears to be the antithesis of their idealistic founding fathers, the thoughtful narrator Eli Shimeoni (about to give a lecture in New York) recounts his overriding despair - but eventually concludes with hope. Elegantly and thoughtfully mourning today's saga of Israeli disillusion without hope, bitter alienation, and collapse of Zionist ideals, Sheimeoni indicts the present movement out of the country for profit and the concomitant surrender of "soul." But relying on the consistency of past Jewish history and the "triumphalism of hope" the reader reluctantly puts the book down - and smiles!

Review by Edith Sobel

 

Requiem: A Tale of Exile and Return - download in Hebrew for $2.00

or purchase at Amazon, Barnes&Noble, Fisher King Press

 

 

ניתן להוריד את הנובלה כאן בפחות מ-8 ש"ח

ניתן גם להזמין את חזרה: סיפור של גלות ושיבה

כמו גם ספרים אחרים פרי עטו של אראל שליט

ב- Amazon ב- Barnes&Noble, ו- Fisher King Press